ישראלי, יהודי, שמאלני, ציוני.

אז שוב עולה ומתלהט הוויכוח הישן - הילכו שניים יחד בלתי אם נועדו? האם תתכן מדינה יהודית ודמוקרטית? (מומלץ לקרוא את מאמרו של גדי טאוב בהקשר זה)

התשובה, כמו תמיד בנושאים האלה, אינה פשוטה. הדברים מסובכים במיוחד בכל האמור בתנועה הלאומית היהודית, שהבסיס המשותף לתושביה נתפס לרוב כבסיס דתי. האומר יאמר שכשם שאין לאום אנגליקני, אין באמת מקום לתפוס את היהדות כלאום.
המחקר בנושא הלאומיות ענף בערך כמו הלאומיות עצמה. עם זאת, ניתן למצוא בו כמה הסכמות בסיס שמשותפות כמעט לכל החוקרים. אחד מהם הוא התפיסה שהלאומיות היא עניין מודרני, שהגיע בערך יחד עם המהפכה התעשייתית, ויש שיאמרו שקשור בו. הציונות אכן נולדה בערך בתקופה זו, לקראת סוף המהפכה, יחד עם ההתעוררות הלאומית הכללית באירופה.
לכל הלאומים המוכרים כיום ישנו איזשהו מכנה משותף תרבותי, לעתים כזה המבוסס על מוצא משותף, כמו בדוגמה הגרמנית, ולעתים על בסיס זיהוי תרבותי, כמו למשל בליבריה. גם המכנה המשותף של התנועה הלאומית היהודית הוא תרבותי - לא (רק) דתי.
הצינות צמחה על רקע תנועת ההשכלה היהודית. בניגוד לנהוג לחשוב, תנועת ההשכלה לא שאפה רק להטמעות. היא חיזקה את הממד התרבותי-היהודי המשותף, עם גופים כמו האגודה לתרבות ומדע של היהודים והתנועה ליהדות מתקדמת, שראשיתה בתנועה זו.
הנקודה השנייה שכמעט כל החוקרים, מהובסבאום ועד הנדרסון, מאוחדים לגביה, היא שאחד המאפיינים של לאום הוא השאיפה הלאומית. מה שמבדיל את הפלשתינים מהדרוזים הוא שלמיעוט האתני הדרוזי אין שאיפות לאומיות (למעשה, התרבות הדרוזית מיסודה מקבלת על עצמה דין מלכות) ולאתנוס הפלשתיני יש - וזה מה שהופך את הפלשתינים לעם המחפש הגדרה עצמית, ואת הדרוזים לאתנוס.
ההכרה הבין לאומית בתנועה הלאומית היהודית, כמו גם בזיקתה החד-משמעית לארץ ישראל, ניתנה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה - בדמותה של הצהרת בלפור, אבל לא רק.
כשעצרת אומות העולם התכנסה והצביעה על כינונה של מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל (ודוק: המנדט שניתן הוא למדינה יהודית), לכך בדיוק היא כיוונה. היא הכירה בכך שיהודים ברחבי העולם עומדים על זכותם להגדרה עצמית כקהילה לאומית.
ולכן, כשיוסי גורביץ כותב משפט כמו: “וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים “מדינה יהודית”, הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר”, הוא צריך לספק לכך הסבר טוב יותר. כי את המשפט הזה בדיוק ניתן להחיל על כל תנועה לאומית שהיא, ובקלות: כשהגרמנים מדברים על “מדינה גרמנית”, הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה הגרמנים. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר”.
כי מדינת לאום בהגדרתה היא מדינתו של לאום מסוים, ולא של לאום אחר. וטיעון ה”אפלייה” המשעשע הזה הוא הטיעון העיקרי של מיעוטים, איסלמיים לרוב, במדינות כמו הולנד ובריטניה, שם אותו גורביץ יוצא בחריפות נגדם.
שני טיעוניו העיקריים של גורביץ לוקים בבעייתיות חמורה. הראשון הוא שהמדינה הציונית מציבה קריטריון דתי כתנאי ללאומיות, והמטרה היא להגדיר את כל אלה שאינם יהודים ונגדם יש להפלות. אלא שגורביץ לא מדייק פעמיים: פעם אחת, בטענתו כי אדם לא יכול להיות יהודי ונוצרי, ומביא כדוגמה את האח דניאל. קודם כל, להביא פסק דין מ-1962, אחרי שאהרון ברק, למשל, קבע כי יהדותו של אדם יכולה להיקבע ע”י שופט בהתאם למגוון מרכיבים בזהות הזו, זו תמימות במקרה הטוב. שש שנים אחרי פסיקת בג”ץ ההיא, למשל, היה בג”ץ שליט - בג”ץ נתן הסכמה לרישומם של ילדים כחסרי דת אבל בני הלאום היהודי. שנית, גורביץ מתעלם מהעובדה שדוד אוסוואלד רופאייזן קיבל אזרחות ישראלית לבסוף וחי בסטלה מאריס. גורביץ גם מתעלם מכך שפסיקת בג”ץ בהקשר של האח דניאל עשתה דבר פורץ גבולות, הפוך לחלוטין ממה שגורביץ מיחס לה - היא ניתקה בין ההגדרה ההלכתית דתית להגדרה הלאומית היהודית. ולבסוף, גורביץ שוכח שחיים כיום בארץ אזרחים מתוקף שייכותם ללאום היהודי שאינם בני דת משה, ושאף אחד לא ידפוק על דלתו וייקח ממנו או מילדיו את אזרחותם אם ימיר את דתו. למעשה, המקרה של מי שהיה יהודי והמיר את דתו תקף רק במקרה של שבות.
הטיעון השני של גורביץ הוא טיעון הגזענות. החברה הישראלית היא גזענית, אבל גורביץ טוען שהגזענות הזו היא אינהרנטית להגדרת המדינה היהודית. קודם כל, הדברים צריכים להאמר - החברה בישראל היא גזענית (אגב, לא רק כנגד ערבים), ויש להאבק כנגד הגזענות הזו, אולם גורביץ לא מוכיח, כנראה כי אין הוכחה כזו, שמדינה יהודית בהכרח ובאופן אינהרנטי תפלה לא-יהודים. בדיוק לשם כך היא גם דמוקרטית. וצריך להיות ברור - המאבק לשינוי פניה של החברה הישראלית ולהעלמתה של הגזענות (שהולך וצובר הישגים, והמקל העיקרי בגלגלים שלו מגיע דווקא מההנהגה של המיעוט הפלשתיני-ישראלי) הוא צודק ונכון - אבל בשום פנים ואופן אין הוא אינהרנטי למדינת הלאום היהודית, בדיוק כשם שהאפליה כנגד יהודים בגרמניה של אמצע המאה שעברה לא הייתה אינהרנטית ללאומיות הגרמנית.
בין תפיסות שונות של המושג העמום “דמוקרטיה” לתפיסות שונות של מושג “יהדות”, שגם הוא אינו חד משמעי, יש קונפליקטים. לא צריך לפחד מהם - צריך להתמודד עמם. כי הקונפליקט ופתרונו המבוקר והצודק הם מאבני היסוד של הדמוקרטיה, ובעצם - גם של היהדות.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

אלי ישי, יו”ר הסיעה הגזענית ביותר בכנסת, בא עם הברקה חדשה: לחון מחבלים יהודים. הנימוק: משחררים מחבלים פלשתינים, אז למה יהודים לא?
הבעיה העיקרית של משתמשי הנימוק הזה היא שהם נשענים על אקט שהם מתנגדים לו. הרי אנשי הימין מתנגדים לשחרורם של מחבלים פלשתינים וטוענים שהוא אינו מוסרי. כיצד יכול אקט לא מוסרי להיות העוגן המוסרי לאקט אחר?
אולם יתירה מכך, לטעון שמחבלים יהודים לא משוחררים זה פשוט לא נכון. מבצעי הטבח ההוא בכפר קאסם נידונו לתקופות מאסר של עד שבע עשרה שנים. הם ריצו עד שלוש לפני החנינה. ח”כ לשעבר אהוד יתום מהליכוד בוודאי יכול לספר לקוראים כיצד קיבל חנינה עוד לפני שהורשע בפרשת קו 300, יחד עם אברהם שלום ושני אנשי שב”כ נוספים שהיו מעורבים בהוצאה להורג. יתום, יש להזכיר, קיבל פקודה להרוג שני מחבלים כפותים, והוא ואנשיו ביצעו אותה למופת - במהלומות במוטות ברזל ובאבנים.
דב שילנסקי, יו”ר הכנסת לשעבר, שיחק אותה גיא פוקס מקומי וניסה להגניב פצצה למשרד החוץ. כבר ציינתי שהוא הפך ליו”ר הכנסת?
חברי “המחתרת הראשונה” (שממש לא הייתה הראשונה) התחילו לפעול בראשית שנות השמונים, תחילה במלכוד מכוניות של ראשי עיר פלשתינים. בניסיון לפרק מטען אחד נפצע בעיניו והתעוור סולימאן חירבאווי - חבלן בצה”ל. בשנת לידתי ב-1983 פרצו מחבלי המחתרת למכללה האיסלמית בחברון, רצחו שלושה ופצעו כפי עשר. השב”כ תפס אותם רק ב-1984, כשניסו למלכד אוטובוסים פלשתינים. כל חברי הכנופייה שוחררו עד 1990 - גם אלה שנדונו למאסר עולם.
כבר הוזכר כאן אוהד ברט, מחבל יהודי שניסה להתנקש בחייו של יוסי שריד והיום הוא מועמד לכנסת מטעם האיחוד הלאומי. אליו ניתן להוסיף את ישראל לדרמן, האיש שזכור בציבוריות הישראלית כשופך התה על יעל דיין. אותו לדרמן הורשע ברצח פלשתיני, ישב בכלא שנתיים ושוחרר. פעם נוספת חטף תינוק פלשתיני ותקף חייל. לדרמן היה מועמד לכנסת בתנועת “מולדת”.

כך שהנימוק הרשמי של ישי מופרך מיסודו. אלא שהנימוק האמתי שלו, הוא-הוא הבעייתי. ישי קורץ לקוראי הבוז מבית”ר ירושלים, לאנשי הימין הקולני שעוד מנפנפים באגרופים צהובים, לדוד רותם שחושב שיש לשלול אזרחות ממי שלא ישרת בצה”ל (אל דאגה, הוא לא מתכוון לחרדים. הוא מתכוון לערבים ולחברים שלהם, השמאלנים יפי הנפש). לכבוד יום הולדתה השישים, מדינת ישראל מקבלת מש”ס מתנה לא מפתיעה כלל - גזענות, אפלייה וצרות מוחין. הבעיה היא שהיא לוקחת אותה.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה

רוצים אסון הומניטרי: הישראלי הממוצע אוהב את הרעיון הזה, אוהב את הפטרונות שנידפת ממנו. לסגור לעזתים את החשמל. כי הציבור הישראלי הוא המון מוסת, והמון מוסת אוהב פתרונות פסאודו מתוחכמים של זבנג וגמרנו. כך הרי עובד הקו הלוגי של הישראלי המוסת - אם נסגור להם את החשמל, הם יסבלו מאד. הסבל שלהם יביא אותם להפסיק לירות קסאמים.
אחד המאפיינים הבולטים בחברה הישראלית זה שאנחנו לא לומדים. הרי הפעלנו את הלוגיקה הזו כל כך הרבה פעמים, ובכל פעם עמדנו המומים מול העובדה שהיא פשוט לא עובדת. ככה נולדו להם הסגרים והכתרים, ככה הבאנו את המחסומים לדרגות חדשות של חוסר אנושיות ועוד. אנחנו פשוט לא מבינים שככל שאוכלוסיה אזרחית סובלת יותר, כך הם כועסים יותר.
ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע. לית מאן דפליג שאנשי שדרות לא צריכים לחיות בפחד ואימה מרקטות. אולם ניתוק החשמל על מאות אלפי אזרחים הוא מעשה חסר פרופורציה, שלא לדבר על כך שהוא לא אפקטיבי. ניסיון העבר מראה שההיגיון הפלסטיני לא עובד כפי שהיינו רוצים שיעבוד. כשישראל פוגעת בהם, הם לא מאשימים את חמאס או פת”ח, אלא את ישראל. ובהחלט ייתכן שלמשגרי הקסאמים יהיה אינטרס שישראל תמשיך בענישה קולקטיבית - הלגיטימציה הציבורית שלהם רק תגבר. כרגע, לפחות, בג”ץ מוכן להיות אויב העם שוב כדי לנסות למנוע את זירוז הצמיחה של דור חדש של מחבלים. אבל החברה הישראלית חייבת להפסיק להיות נלהבת כל כך ליצירת אסון הומניטרי.

רק האש עוד חיה: 51 שנים מאז הטבח ההוא בכפר קאסם, והישראלים לא לומדים. שבע שנים מאז אירועי אוקטובר 2000, והישראלים לא לומדים. שוב משתמשים באש חיה על אוכלוסיה אזרחית, שוב פצועים, שוב תירוצים. ולמה שנלמד?
המעורבים בטבח כפר קאסם נידונו לתקופות מאסר של עד 17 שנים. האחרונים שבהם שוחררו מהכלא לאחר 3 שנים. בישראל, הרג של ערבים אינו עבירה שמצדיקה ענישה חמורה. כל הסיפור שהתעורר עכשיו, של השחתת הכרם של המתנחלים, מחביא עובדה פשוטה - כשהושחתו עצי זית, המבצעים לא נתפסו מעולם. את משחיתי הכרם תפסו בתוך שעות. ככה זה כששומרי החוק הישראלים הם פושעים במדים, שבטוחים שהחוק תקף רק לכיוון אחד.
מי שמתפלא מדוע החברה הערבית בישראל עוסקת בשאלת השירות הלאומי (ומעניין שאם מנהיגים חרדים היו אומרים את אותו הדבר בדיוק, זה היה מובן מאליו), שיפקח את העיניים. מי רוצה לתרום למדינה שמתייחסת אליהם כאל אזרחים סוג ב’?

תחליט: ראש עיריית ירושלים טוען שוויתורים בירושלים הם ניתוח עקירת מעיים. רגע. נריץ אחורה כמה חודשים. אז הוא טען ש”החמאס עלול להשתלט על ירושלים” ועל כן יש להוציא שכונות ערביות מתחום שיפוטה המוניציפאלי. מה קרה לו, ללופו, בארבעה חודשים?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה. 

רשימתו האחרונה של ד”ר גדי טאוב ב-NRG, כמו גם השיח שהתנהל בעקבות רשימתו הקודמת בבלוג שלו, מטרידים. הם טורדי מנוחה בעיקר מפני שהם מצביעים על תופעה, שגם אם איננה חדשה, היא בעייתית ביותר ממובן אחד - תופעה שבה מדענים, הקהילייה המדעית, מעלימים, מסתירים או לכל הפחות לא מתייחסים לנתונים, טענות נגד ושאלות לגיטימיות, במה שבזהירות ניתן לכנותו סילוף תוצאות. במילים אחרות, אנשי מדע, במקרה זה אנשי הממסד הרפואי, שמים לנגד עיניהם מטרה אחרת במחקרם מאשר ההגעה לאמת המדעית. אנשי הקהילייה המדעית, בנחישותם למגר את תופעת העישון, מציירים את המטרה סביב החץ - בניסוח עדין.
אבירי הבריאות הציבורית הבינו, כפי הנראה, שהדרך המהירה ביותר למגר את העישון היא להעלים אותו מהנוף הציבורי. וכפי שניתן ללמוד מהשיחה שהתנהלה בבלוג, אין שום דרך לכפות את זה בלי הטיעון הרפואי. בלי טיעון “בריאות הציבור”, צדקני האנטי-עישון נותרים עם דברים שהם בתחום הנימוסין ולא בתחומי החקיקה - סירחון, התחשבות וכיו”ב. כן, זה מסריח. כן, אפשר להתחשב. אבל כל הדברים הללו נופלים בתחום של נימוס, ונימוס הוא בחירה. כי עד שלא יאסרו על מזיעים להכנס למקומות ציבוריים, אין מקום לאיסור כזה על מעשנים.
הרדיפה הזו היא חלק מגבהות הלבב של כל מדען, ואולי של רופאים יותר מכולם - גבהות הלבב שהופכת אותם למשוכנעים שהם יודעים יותר טוב מכולם מה טוב להם. כן, עישון הוא מסוכן, מעלה את הסיכון לסרטן ובאופן כללי לא עושה לגוף טוב בכלל. אם הטבע היה מתכוון שבני אדם ישאפו עשן, הוא היה שם להם ארובות במקום ראות. עם זאת, זו בחירה לגיטימית, לא פחות מהבחירה לעסוק בספורט אתגרי, לשתות אלכוהול או לאכול חודש שלם רק המבורגרים. ומעצם היותו חוקי, עישון הוא גם זכות. ובלי הנימוק של בריאות הציבור, מאוד קשה למצוא סיבה להגביל אותה.
ואז מגיע סיפור כזה. כי כשמדובר בהגבלות של זכויות, דתות הן האלופות, והאיסלאם הוא השחקן המצטיין. כשאחד האנשים בצד שלך הוא זה שאמר שאודם על אישה מזמין אונס, יש מקום לבחינה מחדש של העמדה שלך.
אבל הנכונות של המדענים להקריב את המדע היבש על מזבח קרוסייד אישי איננה חדשה. המדע טועה, וטועה לא מעט, אולם לעתים הוא פשוט מטעה. החל מתורות גזע (מדידת היקף הראש, מישהו?) וכלה בסילוף מחקרים כדי להוכיח שקיים “אתר“, לפעמים הקהילייה המדעית משקרת. ובכך היא דומה לסוג אחר של קהילה - קהילת אנשי הדת, שלא מהססים להטות, לעתים בפלפולים של ממש, רעיונות פשוטים לטובת הסתת המאמינים. לכן, אין זה מפתיע שדבריו של ניק עזיז דומים דמיון מפתיע לטיעוני הקרוסיידרים למען הפסקת העישון מהקהילייה המדעית, ושני הקולות הללו נושאים דמיון מפתיע לדבריו של לותר על השתייה: “לכל ארץ וארץ שטן משלה, לארץ האיטלקים שטן משלה, לצרפת שטן משלה; השטן הגרמני הוא נאד יין עשוי היטב ושמו סביאה…ונראה שצימאון מתמיד זה יישאר (כפי שאני חושש) קללתה של גרמניה עד יום הדין. כמרים שונים נאבקו כנגדו בעזרת דברי האל; שליטים - בעזרת איסורים; בני אצולה התחייבו אלה בפני אלה לחדול ממנו; היו שנאבקו, ושממשיכים להיאבק יום-יום כנגד הנזקים האיומים, כנגד החרפה… שהיו מנת גורלם של אברי גוף ונפשות, וכפי שעינינו רואות, [האסונות] היו אמורים לגרום לנו להיבהל ולהתעשת.” (כל מיני דברים מאת לותר אל ועל הגרמנים שלו, 1517). כשרופאים מנסים להציל נפשות, הם הופכים לכוהני דת - וחוטאים לתפקידם בכל מובן.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה

אטימות: ראש העירייה של מדינת ישראל לא מפסיק לומר דברים שמעלים לכותב שורות אלה את לחץ הדם. הפעם על הפרק, ההיתממות המכוערת שלו בנושא הפליטים. ” במדינה כמו שלנו מגיעים בלילה עשרות אנשים, מה יכולה לעשות המדינה? לעמוד מאחורי הקו עם צימרים?“

דמגוגיה זולה? בהחלט. המשך המדיניות שלו, של עידוד שנאת זרים? כמובן (”במדינה כמו שלנו”). אטימות לב נבזית? בוודאי.

לא, אודי, אין צורך לבנות צימרים ליד הגבול (בכלל, אולי כדאי שתעסוק קצת פחות בנדל”ן). יש צורך לא לשלוח פליטים של רצח עם למותם, להפסיק לתת לחיות האדם המצריות לשמור לנו על הגבול, להפסיק לשקר לנו בפרצוף לגבי כל סוגיית הטיפול בפליטים. בעיקר יש צורך שתקיים את מה שאתה עצמך אמרת ביום השואה האחרון: “במערכה נגד השכחה נחל העם היהודי הצלחה שאין ערוך לה…כאן, במדינת ישראל, נבנית תרבות חיים שהיא ההפך מתרבות הרשע שניסו להנחיל עלינו. יש להבעיר כל שמץ של שנאת הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חירות וצדק, אחווה, שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים”. מילים גדולות, אודי, מעשים אין. קצת כמו וועידת אנאפוליס, הטיפול ביישובי הצפון בזמן המלחמה, הטיפול בסטודנטים, הטיפול בקסאמים – קצת כמו כל הקדנציה שלך.

צימרים? לא. מקלט לפליטי טיהור אתני בהיקף מזעזע? עוד איך כן. ומדינת ישראל, יותר מכל מדינה אחרת.

גרועה יותר מכל שגיאותיו של אולמרט היא הגאווה המדושנת שגורמת לפליטות פה כאלה.

בואו פקידים: חוק ההסדרים, זה שנותן לפקידי האוצר לשלוט לנו במדינה, עבר הלילה בקריאה ראשונה יחד עם התקציב. מעניין לראות כמה מהדברים שאמר רוני בר-און, המתקרא שר אוצר, בהקשר זה. למשל: “בדגל החינוך אנחנו עוסקים בגיל הרך, במעונות יום, ביסודי ובתיכון… הרפורמה שהבאנו היא במעמד המורה והמנהל, בשכר המורים, במבנה ההעסקה ובבניית כיתות לימוד, בהובלת דו”ח שוחט, ובבלימת בריחת המוחות…” (ההדגשה שלי). בר-און, כנראה, לא קורא עיתונים. לו היה קורא עיתונים (או לפחות את הבלוג הזה) היה יודע שיש שביתת מורים, שמשרדו הוא שותף פעיל בכרסום במעמד המורים ושדו”ח שוחט יכול להיות מיושם רק עם הסכמת הסטודנטים (זה לא מקרי שהוא שכח את זה – הסטודנטים לא מעניינים אותו). ממש רפורמה תקציבית למופת.

בנושא החברתי אמר השר: “תפסת מרובה לא תפסת… ולכן אנחנו שמים דגש על הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ככלי לצמצום העוני לטווח הרחוק…” תפסת מרובה לא תפסת, זה השם החדש במשרד האוצר למדיניות שלהם לא לתת למי שאין לו. כנראה שהשר המנוכר לא יודע שהשתתפות בכוח העבודה בישראל ממש, אבל ממש, לא מבטיחה חיים מעל לקו העוני. עוד פחות, כשבר-און ופקידיו אמונים על עגלת הכסף. ככה זה, כשחוק ההסדרים נותן לפקידים של בר-און את הסמכות לבטל את חוק חשמל חינם לנזקקים שהועבר בכנסת לא מכבר, הטלת מסים נוספים וכיו”ב, קצת קשה לקרוא לתקציב תקציב “חברתי”. אבל היי, אי אפשר לעזור לכולם. תפסת מרובה – לא תפסת.

וככה, בשקט, נדחו ארגוני המרצים ע”י האוצר, לא לפני שאותו אוצר בדיוק “שכח” להעביר לאוניברסיטאות תוספת תקציב שמגיעה להן במסגרת רפורמת שוחט שהשר כל כך מתגאה להוביל. ולא שכחנו להזכיר שבמסגרת מניעת בריחת המוחות מתברר שממשלת ישראל לא בדיוק עומדת בהתחייבויותיה לסטודנטים. זו אותה המדינה ש, אם חלילה ייושם מתווה שוחט, הסטודנטים ייאלצו לחתום אתה על הסכמי מלווה. לא מפתה במיוחד. מדינת ישראל נשארה הגורם היחיד שממש לא שווה לחתום אתו על הסכמים.

ככה, באור יום מלא ובאין מפריע, הופכת מדינת ישראל מדמוקרטיה לביורוקרטיה – משטר פקידים.

רק לא ג’ינס: הנימוק של יו”ר הכנסת, דליה איציק, לאיסור לבישת ג’ינס במשכן היה “הכנסת היא הבית של העם וזה כבודו של העם, וככה זה עובד בכל הפרלמנטים בעולם”. ומפאת כבודו של העם, איש נכה וזמר שהכנסת הזמינה עוכבו בחוץ. כבודו של העם מאפשר לעבריין המורשע רמון להתהלך חופשי במסדרונות הכנסת כמשנה לרה”מ, לראש מפלגתה של איציק, המעורב בשלוש חקירות שונות, להתהלך באין מפריע – הם לובשים חליפה, אז כבודו של העם לא נפגע.

חברי הכנסת ועוזריהם עובדים בכנסת. אין דינם כדין המבקרים בכנסת, שהם מעסיקיהם, אורחיהם, העושים שימוש לגיטימי במשכן, שהוא המקום להגיע אליו לפעילות פוליטית, או אם במקרה זימנו אותך לוועדה כזו או אחרת. כשאני מזמין אנשים למקום העבודה שלי, אני לא אומר להם מה ללבוש.

ולא, זה לא דומה בכלל לצורך להתלבש בצניעות. אני יכול להבין למה אסור להיכנס לכנסת בבגד ים, אבל ג’ינס? מכנס מקובל ולגיטימי, שכמעט לכל אדם יש בארון?

זה רק סמלי שהכנסת מסרבת להכניס לתוכה את המכנס המזוהה עם פועלים, סמלי לניתוק של הכנסת, לחלוטין, ממעמד הפועלים. בשבוע הבא הוזמנתי לדיון בתת וועדה מסוימת. אם לא ייתנו לי להיכנס – אסתובב ואלך, וכך צריך לנהוג כל מי שזומן לכנסת ונדחה כי מכנסיו היו עשויים מהבד הלא נכון.

בריונים: לפני סוכות התכסו רחובות עירי ירושלים בפליירים המבשרים על התכנית להקמת חמישה מאחזים בחול המועד סוכות. המשטרה ידעה, הצבא ידע ואפילו העמיד פנים שפינה, אולם מתברר, שוב, שכשהפה של שר הביטחון מדבר על פינוי מאחזים, זרועו הארוכה מאפשרת לחדשים לעלות.

כשפלסטינים יידו אבנים על עורקי תחבורה של מתנחלים, צה”ל ידע להגיע למקום תוך דקות ולפזר אותם. מתנחלים זכאים לרכבים ממוגנים, מכיסי ומכיסכם כמובן. אבל בשטחים הכבושים יש חוק אחד לאדוני הארץ, וחוק אחר לנדכאים – מתברר שמאז הוקם המאחז “שבות עמי” סובלים הפלסטינים באזור מיידוי אבנים באזור צומת ג’ית, דרכה נוסעים, בין השאר, תושבי קלקיליה, שכם והכפר ג’ית. תלונות זורמות למת”ק ולמשטרה – אבל למי אכפת. מדובר, אגב, בתושבי אותו אזור שסובל כבר ארבע שנים מהתנכלויות של פורעי החוק מחוות גלעד. מדובר גם במאחז שנמצא בבית של פלסטינית, עם רישום בטאבו והכול. המדינה? כמובן שלא נוקפת אצבע. היא עסוקה במו”מ עם פורעי חוק על איך ומתי יאכפו את חוקי מדינת ישראל גם עליהם.

ומה יש לדניאלה וייס, אוחזת הרגבים הקדושה מקדומים, לומר על העניין? שאלה שני ילדים. אה, וגם שהיא, ראש מעוצה אזורית המקבלת את שכרה ממדינת ישראל, שהתה במאחז יום ולילה לאורך הקמתו (האלימה) – הלא חוקית, כאמור. אלה פני הדברים בחלם שלנו. יש עובדי מדינה שנאסר עליהם להשתתף בהפגנות (כמו חלק מעובדי מערכת החינוך), ויש עובדי מדינה שיכולים לצפצף על החוק בראש חוצות, ועוד להצהיר על כך לעיתון. משהו אומר לי, שלא רק שוייס לא תקבל אפילו נזיפה משר הפנים, מעסיקה, אלא גם שמשכרה לא יירדו ימי ההיעדרות מעבודתה עת שהתה במאחז. כי בישראל, “אדוני הארץ” הם מעל לכל דין, תקנה, נוהל או חוק – וככה הם גם מתנהגים.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

שביתת המורים נמשכת. לא להרבה זמן, אין מקום לאופטימיות יתירה בקרב תלמידי התיכון. אט-אט מטפטפים המורים בחזרה לבתי הספר. הם יודעים לעשות חשבון, המורים שלנו. הם יודעים כמה השביתה הזו עולה להם, והמשכנתא לא תשלם את עצמה. טיפין טיפין הם חוזרים, ובסוף ייאלצו הארגונים להתפשר. זה קרב חד צדדי ואכזרי – לאוצר לא באמת אכפת שלא מתקיימים לימודים, ולמורים אין כסף לשבות לאורך זמן. ככה זה במדינת הרווחה היהודית – מי שאין לו כסף לא יכול להרשות לעצמו לשבות כדי להעלות את שכרו. יש גבול לכמה אפשר לתת למינוס לגדול.

הדבר הנורא באמת בסיפור הזה הוא שהאוצר נראה שווה נפש לחלוטין אל מול השביתה. פקידי האוצר והדפ”ר העומד בראשם עושים שריר ומחכים שהילד יפסיק לצרוח. בכך, הם מוסיפים חטא על עוון – לא זו בלבד שהם מותירים את המורים בדלותם העלובה, וכאילו אין זה מספיק, גם פוגעים בתדמיתם ובמעמדם המכורסם ממילא, הם גם מוציאים מהמערכת את הסיבה היחידה שבשלה עוד נותרו בה מורים טובים – את תחושת השליחות. כי איזו תחושת שליחות תהיה למורה לאזרחות שמדינתה שברה אותה? עד היכן יסכימו המורים להיות שליחי מצווה של מדינה שמתייחסת אליהם בדורסנות כזו? גם אותם מורים טובים, שיכולים להיות בקלות הצלחה בשוק הפרטי ולעשות לביתם, אולם בוחרים במודע ומתוך אמונה להיות חלק ממערכת החינוך, גם הם לא יכולים שלא לשאול את עצמם אם זה בכלל שווה להם.

במשרד החינוך העסקים כרגיל. הקרנפה תמיר מיישרת קו עם האוצר, במקום ליישר קו עם המורים. הרי תמיר היא חסרת כוח לחלוטין במאבק הזה. לא היא קובעת את שכר המורים. השר האפרפר בר-און הוא הקובע, הוא וצוותי הפקידים הניאו ליברליים שלו, אלה שממילא היו מעדיפים להפריט גם את החינוך. במקום לעמוד על שתי רגליה האחוריות מול האוצר, לקבוע עמדה מוסרית ולהיאבק עליה, תמיר העדיפה, כהרגלה בקודש, להתקרנף, והצטרפה, ביותר עזוז משהיה מצופה או ראוי, לשריר של פקידי האוצר. משתפי הפעולה הם כמעט גרועים כמו מבצעיה.

המורים נכשלים תמיד בהעברת המסר הפשוט כל כך. לא מדובר כאן בסחטנות אישית. לא מדובר כאן בניסיון של אנשי מעמד ביניים מדושנים (הא! אם מעמד הביניים בישראל נזקק להשלמת הכנסה, אנחנו יכולים ללמוד משהו על מצבנו) לדשן עצמם יותר. מדובר כאן על השקעה שבסופה דיבידנד וודאי. מורה טוב הוא אולי לא מורה לחיים, אבל הוא מוציא תחת ידו אזרחים מועילים. מדינת ישראל, שברצון רב השקיעה כחצי מיליארד שקלים בהנצחת הבערות, פונה כעת להיאבק בנאורות. לא זו בלבד שהיא מאפשרת למערכת החינוך להוציא תלמידים נבערים, היא מעדיפה אותם ככה. היא שוברת את המורים הטובים.

צריך להיות אדם מאד מיוחד כדי להיות מורה טוב בישראל. למורה אצלנו אסור כמעט להעניש – רוב יכולותיו בתחום הזה מוגבלות לתחומי בית הספר. הוא יכול להוציא תלמיד מהכיתה. ממש עונש נורא, אני זוכר שכתלמיד הדבר שהכי פחדתי ממנו היה הארכה של ההפסקה בחצי שעה. מנהל יכול להשעות לשלושה ימים. מעבר לזה זה כבר מפקחת, אישורים, שימוע עם ההורים. וכאילו הקשיים האלו לא מספיקים, בשנים האחרונות הורי התלמידים החליטו שהם בשום פנים ואופן לא יתנו לאנשי מקצוע לתקן את מה שהם קלקלו במשך השנים שהילד הופקד אצלם. מורה שמחרים מכשיר סלולרי שצלצל באמצע שיעור עלול להיתקל בהורה זועם. מורה שמענישה ילד תקבל בוודאות טלפון מהוריו, שיצעקו עליה ש”זה לא הוא עשה, למה את תמיד נטפלת אליו?” הם בטוחים שהם עושים לילד טובה, נותנים לו “גב”. אבל הילד מזלזל במורה שלו אחרי ששמע את אימא קוראת לה בשמות. ככה זה. מחר, הילד ימלמל “למה את תמיד נטפלת אליי?” ואנחנו נדע בדיוק מאיפה זה הגיע.

בתנאים של אפס סמכות אכיפת משמעת אפשרית רק דרך מה שמכונה באנגלית Merit, ובהיעדר תרגום מספק אכנה כאן “מצוינות”. מורה טובה, שמכירה את הנושא שהיא מלמד על בוריו, שאי אפשר להתקיל אותה בשאלות, כי יש לה תמיד תשובה מוכנה, בעלת ביטחון עצמי, שיעור קומה, כריזמה ואיכויות נוספות תרכוש במהרה את כבודם של תלמידיה ושל הוריהם. לכולנו זכורה עדיין מורה כזו, שמכוח הצטיינותה בלבד משלה בכיתה ביד רמה. לי, למזלי הטוב, זכורים אפילו כמה כאלה. יש אנשים כאלה בעולם. יש מומחים נפלאים לתחומם, בעלי כושר ביטוי ומנהיגות טבעית, אלא שלהם קורץ בהרבה לעבוד במגזר הפרטי. אז מי נשאר ללמד?

הנתונים לא משקרים. כדי להתקבל ללימודי הוראה במכללת סמינר הקיבוצים, הנחשבת לאיכותית למדי, על המועמד להציג תעודת בגרות ממוצעת ומבחן פסיכומטרי בציון 500. כדי להתקבל כמעט לכל חוג במדעי החברה בכל אוניברסיטה יש צורך בתנאי קבלה גבוהים בהרבה מאלה. ללמדכם למה יש ביקוש ולמה אין. ללמדכם מיהם מורי העתיד. לא נראה לי שהאבטיפוס שתואר מספר שורות למעלה יצמח ממורי אין-ברירה.

 
וכבר כתבתי כאן בעבר עד שאצבעותיי כאבו – בכל מקום בעולם בו הועלה שכר המורים, השתפרה איכות ההוראה והחינוך. יחס ישר, וודאי, מעוגן היטב. אלגוריתם פשוט. תעשה X, יקרה Y. לא תעלה את שכר המורים? אולי תשתפר מערכת החינוך, ואולי לא. אולם אם ברצונך לשפר את מערכת החינוך, העלאת שכר המורים היא אמצעי וודאי. לא מורכב. כל פקיד אוצר יכול להבין את זה. במיוחד אם המורים יהיו אלה שיסבירו לו. אלא שהם מעדיפים לסתום את אוזניהם ולקוות שהגל הזה יחלוף, כדי שהם יוכלו להמשיך לבצע את זממם בקופה הציבורית באין מפריע ובאור יום. הם רואים תהליך אחר: מערכת החינוך ממשיכה בנפילה החופשית שהיא נתונה בה, שביתות המורים מאיצות את התהליך, וכמה הורים עשירים פותחים בית ספר פרטי לילדיהם. חוק נהרי מחייב שהם ימומנו על ידי המדינה. לאט לאט התלמידים החזקים עוזבים לטובת בתי ספר שיכולים להרשות לעצמם לשלם לדוקטורנטים כמורים, ומערכת החינוך הציבורית קורסת. כך, לנגד עינינו, מפריטים אולמרט, בר-און ובריוניהם את מערכת החינוך. כשיתפוגג עשן הקרב המאסף ייתכן ונראה שהמעשה האחרון של מערכת החינוך הישראלית היה פולחן האישיות לאביגדור קהלני.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה.

לשבות עד הסוף: מורי ישראל יצאו ל”אם כל השביתות“ שלהם.הם דורשים תוספת לשכר המורים, שהוא הרבה מתחת לממוצע שכר השכירים במשק. ההיגיון הזה הוא כל כך פשוט שזה מדהים שיש מי שלא רואה אותו (או אולי בוחר שלא לראות אותו) – מי שמשלם למורים שכר מתחת לממוצע מקבל מורים מתחת לממוצע. מי שחושב שעובד ממוצע בחברת חשמל שווה יותר מפי שלוש ממורה ממוצע, מביא לכך שאנשים מוכשרים יעדיפו להיות עובדי חברת חשמל ולא מורים.

כל היחס של המדינה למורים בנושא הזה הוא עקום לגמרי. כפי שאומר כאן מנכ”ל משרד החינוך לשעבר, בן-ציון דל, המערכת בנויה בצורה שהדעת אינה סובלת – משרד החינוך לא יכול להוסיף שקל לשכר המורים. זו החלטה של משרד האוצר. וכידוע, משרד האוצר לא כולל בשורותיו אנשי חינוך אידיאליסטיים, אלא פקידים חובבי ממון וחיסכון. ומשרד האוצר, בראשותו של רוני “בובה-על-חוט” בראון, כבר יודע שהוא הולך לשבור את המורים. שישבתו, מבחינתו. הם לא יוכלו לחיות בלי המעות המעטות שהם מקבלים, וייאלצו לחזור לעבוד. טבעי לחלוטין, בעיניהם, שחייל משוחרר באיזו חברה סלולרית ירוויח יותר מהמורה שלו בתיכון. הגיוני. לחייל המשוחרר משלם המעסיק, לא המדינה.

יש שני מפתחות למהפכה בחינוך. שני המפתחות האלו נעלמו בדו”ח דברת, גם בגילגולו החדש כ”אופק חדש” – הקטנת מספר הילדים בכתה והעלאה משמעותית בשכר המורים. בכל מקום בעולם בו זה נוסה, זה הצליח.

אצלנו, כל מיני אנשים שדוגלים בחינוך פרטי כבר מתבטאים נגד השביתה. לגיטימי. טוענת סיגל בן ארצי שעלות הדרישות של ארגון המורים הן 10 מיליארד שקלים, וזה לא ריאלי. אהה. תקציב משרד החינוך הוא בערך מחצית מתקציב הבטחון (44 מיליארד ש”ח בשנת 2006 בבטחון לעומת 25.5 בחינוך), ובן ארצי טוענת שזה לא ריאלי. באמת. שבעה מיליארד שקלים הולכים כל שנה על משכורות אנשי קבע. עוד ארבעה מיליארד על שכר אזרחים עובדי צה”ל. זה באמת יותר חשוב מחינוך לילדים.

השביתה הזו היא אולי האמצעי האחרון להוציא את החינוך שלנו מידיהם של פקידי אוצר חסרי מצפון. ככזו, היא חייבת להצליח.

קבלני כיבוש: עם רוב הדברים המובאים במאמר הזה בהארץ יש לי ויכוח. אבל הוא מספר לנו דבר אחד מאד חמור – תחנות המעבר מהגדה לישראל אוישו בעובדי קבלן. ככה, במדינה בה, כפי שיוסי גורביץ נוהג לכתוב, דם החיילים סמוק מדמם של אזרחים, מעדיפים להעמיד במעברים עבדים ב-19 ש”ח לשעה. אל חשש, המדינה לא תדאג למאבטחים הללו אם יצטרכו, חלילה, להפעיל את נשקם. חלומם הרטוב של כלכלני האוצר מתגשם – אחרי בית הסוהר, החינוך והרווחה, הם הצליחו להפריט גם את ביטחונם של אזרחי ישראל. הסחף הדרקוני הזה חייב להיפסק.

היטלר בא: “הנה זה בא עוד פעם, המחלה”. הצעת התקציב ל-2008 מקצצת חצי מיליארד ש”ח מתקציב הישיבות, ומשאירה לו “רק” 152 מיליון ש”ח. ח”כ משה גפני מיהדות התורה, כמו שהוא וחבריו עושים מפעם לפעם, שלף מהכיס את היטלר: ” הציבור היהודי בארץ ובעולם לא יסלח לממשלה ולקואליציה שגורמת פגיעה קשה ביותר בלומדי התורה, שכמותה זכורות מתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית”. מה אתה אומר? אחרי שעו”ד דה הרטוך היה “גורע מהנאצים” כי עמד בין הסחטנים לבין עטיניה של קופת המדינה, אני כבר לא מופתע. כל מי שלא מוכן לתת לחרדים כסף, והרבה, הוא אנטישמי. יש כאן אירוניה.

קודם כל, גם החרדים יודעים שלא באמת מדובר בקיצוץ. הם מקבלים את הכסף הזה, בצורתו של חוק נהרי המבזה. אלא שמבחינתם, חוק נהרי הוא עלות נוספת שצריכה להיות מושתת על כלל הציבור. לא עולה על דעתם לוותר על תקציביהם שלהם למענו.

אם ישיבות הן מוסדות השכלה גבוהה, על התכנים שלהן להיות כפופים לתכנית מאושרת. אם הן אינן – אין כל סיבה שהציבור יממן אותן. גם 152 מיליון ש”ח הם 152 מיליון ש”ח יותר מדי. אף פעם לא מאוחר מדי לקיים את הכתוב “בזעת אפך תאכל לחם”.

הם יורים גם באזרחים: צבאנו המהולל ירה בראשו של אזרח ישראלי. רק לפני חודשיים ירו שם חיילי צה”ל בילד בן 12. אין מה לדאוג, אף מפקד לא יודח כתוצאה מהפשלה הכפולה, אף שטח אש לא יזוז. כבר עכשיו צה”ל רומז שהאחריות היא של אותו אזרח. אם שוטר פלשתיני היה יורה בשוגג באזרח ישראלי, הזמירות היו אחרות לגמרי. כשזה נוגע לצה”ל, התקשורת תיישר קו והסיפור יושתק. בדמוקרטיה הישראלית הצבא יכול לעשות טעות שנגמרת באזרח עם כדור בלסת, ולא לשלם על כך מחיר.

שותפים להסכם: האוניברסיטאות מאיימות לשבות, כי לא הוחזרו לתקציבן 350 מיליון ש”ח שהובטחו להן. לתשומת לבם של מנהיגי הסטודנטים – מתברר שהסכם עם ממשלת ישראל לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. מישהו רוצה להמר מי יקבל את התקציב – החרדים או האוניברסיטאות?

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

לעקור מהשורש: שוב רצח במשפחה, שוב בקהילת יוצאי אתיופיה. לפני חודש היה מקרה דומה, ובכלל, הרציחות בקרב קהילת יוצאי אתיופיה הן בשיעור גבוה. אפשר להאשים את המצב הכלכלי, את המצב החברתי, את הקליטה (העלובה מאד, בייחוד בהקשר של יוצאי אתיופיה), אפשר ורצוי לעשות את זה. אבל צריך גם לבדוק דבר נוסף. יש יסוד סביר להנחה שיש משהו שהוא אינהרנטי בקהילה האתיופית, שהופך את חייה של האישה לחשובים פחות בעיניהם. אמנם, אתיופיה אינה מדינה מוסלמית, אבל מדובר במדינה פסאודו דמוקרטית (לפני כשנתיים נורו כמאתיים מפגינים למוות ע”י המשטרה - לא בדיוק סממן דמוקרטי מובהק) ומסורתית מאד. יש לבדוק, בכל הכלים המתאימים, מהם האלמנטים התרבותיים שהופכים את רצח הנשים בקהילה זו לחדשות של פעם בחודש, ולפורר אותם. אבירי המולטי קולטורליות יצחצחו חרבותיהם, כרגיל, אבל זו ההשקעה הכי חשובה שמדינת ישראל יכולה להשקיע בקהילה הזו.

כלב צעצוע: התקשורת הישראלית, שאמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, מתמסרת לליטופים. פתאום אבו מאזן הוא פרטנר לשלום, וועידת נובמבר היא מרכז העניינים. עפו מהחלון ענייני וינוגרד (ראש עיריית ישראל עדיין אוחז בתפקידו, יותר משנה אחרי מלחמת המחדל ההיא), ענייני הנדל”ן המטונפים (שהם גם ענייני דמוקרטיה - כמו כל עבירה על חוק מימון בחירות), הכול נדחק לשוליים - אולמרט הבטיח לחזור מארה”ב עם “הצהרה משותפת”, וזה מספיק לקהל הלקקנים כדי לשכוח מהכול. בכל זאת, סוכות בדיוק נגמר, ולאתרוגנים אין עבודה. התקשורת שלנו מעדיפה להתעסק בוויכוח בין הפלשתינאים לישראלים על האם או לא יהיה לוח זמנים מוסכם למשא ומתן מאשר להתעסק בדברים האחרים. ומי שנדמה לו שהתזמון של הדברים מקרי, שוכח כנראה שאולמרט למד כמה שיעורים משרון. בינתיים, התקשורת שלנו לא ממלאת את תפקידה כלל.

בכוח: משרד האוצר מתכונן לשביתת מורים ארוכה. כן, בר-און ובריוניו יראו למורים האלה מה זה. לשבות הם רוצים? האוצר כבר ישבור אותם. חודשיים בלי משכורת יגמרו אותם, אתם תראו. זו אותה גישה שנקטה ממשלת אולמרט נגד הסטודנטים, הנכים, ניצולי השואה - להתעלם, הם כבר ישברו.
שכר המורים בישראל נמוך מכדי למשוך להוראה כל מי שיכול לעסוק במשהו אחר. בכל מקום בעולם, כשהעלו את שכר המורים (ואת הדרישות מהם, בהתאמה) קרו שני דברים. האחד, הסמינרים ובתי הספר למורים נמלאו מועמדים טובים, ויכלו לברור את המובחרים שבהם. השני, מערכת החינוך כולה השתפרה פלאים והתייצבה. זו תרופה בדוקה, שנוסתה כבר פעמים רבות (למשל ביפן, בגרמניה, בבריטניה ועוד). ממשלת ישראל מעדיפה להשקיע בהישרדות נוסח חוק נהרי במקום בפתרונות בדוקים, ומציעה “רפורמות” מבזות.
ויותר חשוב משכר. במדינות מתוקנות יותר, מורה הוא מעמד. פעם, כדי לקבל אזרחות בריטית, צריך היה לקבל המלצה מאזרח בריטי שהוא פרופסור, עורך דין או מורה. אצלנו, כשהממשלה רוצה לשבור את המורים בכוח, מה הפלא שהתלמידים מפעילים כוח גם הם?

ומלבד זאת , עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

מעשה שהיה כך היה. יומטוב דואק, מאבטח ברשת “חצי חינם”, נרצח ע”י שודד בכניסה לסניף בחולון ב-30 במארס בשעה 1:45 בלילה. יומטוב דואק היה עובד חברת שמירה, שם יפה לעובד קבלן.

משכורתו נעה סביב השלושת אלפים שקלים בחודש. בערך חצי מעלות המחשב עליו נכתבות המילים הללו. לא המון כסף, לזוג עם ילדה, האם אינה עובדת בשל מצב בריאותי רופף. השכר הממוצע במשק הוא בערך כפול מזה. לא היה מה לדבר בכלל על תשלום לשעות נוספות. החזר נסיעות? חלקי בלבד. למה? כי זה קבלן חיצוני, הוא אחראי, “חצי חינם” יכולה לעצום את עיניה.

לא היה טפיל חברתי. כשלפני שנתיים, והוא בן 63, החברה שעבד בה פשטה את הרגל, הפשיל שרוולים, חגר אקדח ויצא לאבטח. נאבק כדי לשים מזון על שולחן משפחתו, גם בתנאים לא פשוטים.

במהלך השבעה הגיע בחורצ’יק אחד, מחברת השמירה, “י.צ. עמל ביטחון”. שלח משאית עם אוכל. במקרר לא היה מקום, והאוכל נשלח לנזקקים. אז, טובה דואק האלמנה עוד לא חשבה שהיא עצמה נזקקת.

ואז ניסתה ליצור קשר עם החברה, כדי להחתים אותה על המסמכים כדי לקבל קצבת שארים. החברה נעלמה. לא ענו לטלפון, משרדיהם היו סגורים. החברה החליפה שם וכתובת. קצת עבודת בילוש, וטובה הגיעה אל משרדי החברה. מנכ”ל החברה החדשה הסביר לה שבעלה המנוח איננו עובד החברה החדשה, שקנתה רק חצי מהחברה הישנה. בציטוט שנראה כלקוח מתקופות אחרות אמר לה האדון הפיאודלי “קנינו רק את השומרים, בלי הנשק”.

אחרי התעקשות שלחו לה את המסמכים עם חותמת החברה הישנה. כנראה שיחד עם השומרים הם קנו גם את החותמות. אלא שאז התחילה הקטסטרופה להתרחש. החברה לא הפרישה לדואק ז”ל קרן פנסיה – ולכן טובה אינה זכאית לקצבת שארים. גם תשלומי ביטוח החיים לא היו אחידים. את חברת הביטוח מצאו בקושי, והיא לא מוסרת מידע על הפוליסה של דואק המנוח.

טובה לא ויתרה. פנתה ל”חצי חינם”, שתסייע לה. ב”חצי חינם” היו בדיוק עסוקים בלספור דולרים, אז שלחו אותה לחברת השמירה. זה הנזק של חברות הקבלן. “חצי חינם” לא חייבת מאום, בעלי הרשת לא מחוייבים לבדוק האם הסכום שהציעה להם חברה כלשהי במכרז הוא ריאלי כדי לשמור על תנאים סוציאליים לעובדים. שהם ישברו את הראש. משפטית, הרשת לא חייבת כלום.

ביום שלישי האחרון הגיעה קבוצת פעילים מעמותת “במעגלי צדק” להפגין מול החנות בחולון. עובדי החנות יצאו החוצה והחלו להכות את המפגינים. בכוח, בברוטליות פשוטה, הקפיטליזם הראה את פרצופו האמתי. בעלי ההון שלחו את הואסאלים שלהם לדכא את המשתמשים בחופש הביטוי באלימות. מיטל דואק, בתו בת ה-18 של יומטוב המנוח, הייתה בין המפגינים. אחד העובדים דחף אותה לרצפה והפליא בה מכותיו. כך ייעשה למי שתעז לדרוש להתקיים בכבוד. שקט עכשיו! מנהלי הקונגלומרט עושים כסף, ואתם מפריעים לזרימת הלקוחות.

אבל אפשר לנצח את השוק החופשי בשיטותיו שלו. לא תמיד, אבל אפשר.

הסיפור כאן הוא פשוט. “חצי חינם” היא חברה שמטרתה אחת – להרוויח כסף. כשרצו להעסיק מאבטחים, בוודאי פתחו מכרז ובחרו במציע ההצעה הנמוכה ביותר. לרגע לא עלה על דעתם לבדוק האם הצעה כזו תאפשר למאבטחים ביטוח פנסיוני, תכסה את משפחותיהם במקרה של אבדן ועוד כהנה וכהנה. לו היו מעסיקים הם את המאבטחים, היו מחוייבים בכך, אבל הרי בדיוק לשם כך הם שוכרים את שירותיו של קבלן חיצוני. האחריות עוברת לידיו. למעשה, סביר להניח שברור היה לאנשי העסקים הממולחים שאם חברת השמירה רוצה להיות רווחית, מן הסתם היא לא מספקת למאבטחיה את כל התנאים המגיעים להם, כל התנאים ש”חצי חינם” עצמה, לו הייתה שוכרת את העובדים, הייתה מחויבת להם. אין סיבה שחברות הקבלן תהיינה זולות יותר מאשר העסקת עובד ישירות. אלא שקבלן חיצוני מאפשר לחברה, משפטית, לעצום עין. הם הרי שלחו משאית, נתנו את הפיף שלהם.

ומשפטית וחוקית “חצי חינם” צודקת. אבל לא ציבורית. זה הזמן להפסיק לצקצק בלשון ולעשות מעשה. לא מעשה גדול. מעשה קטנטן. להפסיק לקנות ב”חצי חינם”. חסידי השוק החופשי יודעים לספר לנו הכול על היצע וביקוש. ובמשחק הזה, יש אפשרות שהם יכולים להפסיד. חרם צרכנים לא חייב לומר שמסדרונות “חצי חינם” יהיו שוממים מאדם, עד שהרשת תקרוס. מספיק שחמישה אחוזים מלקוחות הרשת הקבועים יחליטו שזה חשוב מספיק, ויכתתו רגליהם למקום אחר. בממוצע, הקונגלומרט יפסיד חמישה אחוזים מרווחיו. בסדר הגודל של ענקית המזון, מדובר בכסף רב בהרבה ממה שהיה עולה להם להחזיק מאבטחים שאינם עובדי קבלן, עם כל התנאים הסוציאליים.

ואם תהיה תשומת לב תקשורתית וסחף, אז מישהו כבר יעלה על הטרנד החדש וישכור מאבטחים ישירות, בלי תיווכו של הקבלן מסיר האחריות. יפרסם קמפיין גדול, כדי למשוך את המטורפים האלה, שחושבים שמשפחותיהם של מאבטחים שנרצחו צריכות להמשיך לחיות בכבוד.

מי שחסך כספו על חיי אדם, לא מגיע לו שנפרנס אותו. טובה יומטוב מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי של אלפיים חמש מאות ש”ח. בקרוב, כשמיטל תהיה בת 18, הסכום יתכווץ למעט מעל לאלף. ככה מייצרים חרפה.

אני קורא לכולם לא לתת ידם לחרפה הזו. מה יש, שיכאב גם לחליפות המהודרות קצת בכיס. אני לא מוציא את כספי במקום שמייצר חרפה – ואני לא חושב שמישהו אחר צריך. יש להחרים את רשת “חצי חינם”, לאלתר.

ומלבד זאת, היום יותר מתמיד יש סיכוי והזדמנות וצריך לעצור את המשטר הצבאי בבורמה.

אני מאוד נהנה לטקבק בבלוג של גדי טאוב. כבר כתבתי כאן שהדיונים שמתעוררים שם הם תמיד מרתקים ותמיד ברמה גבוהה מאוד. אלא שהפעם הטוקבק שלי הוא קצת ארוך מדי לפורמט של טוקבק, אז העדפתי להעלות אותו כפוסט נפרד.

המגיב אמנון הלל בפוסט הזה טוען מספר טענות שיש לי ויכוח אתן. ראשית, הרקע שלו אינו מדויק. הבסיס שלו הוא ש”דמוקרטיה מתייחסת בפירוש לכל אדם”. זו, כמובן, טענה שאיננה נכונה. הליברליזם מתייחס לכל אדם. הדמוקרטיה מתייחסת לכל אזרח. כך, הדמוקרטיה הגרמנית אינה מתייחסת אלי, כי אני אינני אזרח גרמני. גם אם אעבור לגור בגרמניה (אין חשש כזה), כל עוד לא אהיה אזרח גרמני לא אהיה חלק מהגוף הריבוני בגרמניה, שהוא, כמו בכל דמוקרטיה, האזרחים. הדוגמה הזו טובה במיוחד מפני שבגרמניה יכול להתיישב כל מי שיש לו אזרחות של מדינה החברה באיחוד האירופי. כך, למשל, יכול פייר הצרפתי להתיישב בגרמניה - אולם על אף שממשלת גרמניה מעניקה לו את הזכות להתיישב שם, אין לו זכות הצבעה והוא אינו אזרח. המשטר הדמוקרטי הגרמני פוסח עליו - הוא לא נוטל בו חלק.
האם מדובר במשהו רע? לא בהכרח. מדינות לאום אינן בהכרח רעות, זולת באספקלריה קוסמופוליטית. בכל מקרה, מדובר בדמוקרטיה נורמטיבית, כיוון שמדינות לאום דמוקרטיות הן מקובלות למדי.
בהמשך טוען מר הלל ש”העובדה שיש נבזויות ומדיניות אנטי-דמוקרטית במקומות אחרים בעולם לא יכולה לשמש הצדקה למדיניות כזו בישראל.” בכך הוא מסלף את דבריו של ד”ר טאוב, לו הוא מגיב. העובדה שברחבי העולם ישראל הולכת והופכת למוקצה מחמת מיאוס בדעת הקהל מעידה על מגמתיות כלשהי. בראייה היסטורית רחבה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא גיהוק היסטורי ותו לא. הג’נוסייד בדארפור גובה קרבנות רבים יותר, הקומוניזם הסיני גובה קרבנות רבים יותר, הרוסים בצ’צ’ניה ביצעו מעשים אכזריים יותר, הכיבוש האירופי של אדמת אמריקה היה אכזרי יותר ובהמי יותר, משטר האימים הצפון קוריאני, זה שממיתים בו אנשים בתאי גזים לשם הניסוי, נורא בהרבה מהכיבוש הישראלי בגדה. אמת, כל אלו אינם מצדיקים מדיניות של כיבוש - אולם אין שום פרופורציה בין מידת העיסוק התקשורתית, האקדמית והציבורית בכלל בסכסוך במזה”ת לבין גודלו הממשי של הסכסוך. אם האקדמיה הבריטית משחקת בחרמות על ישראל, אולם לא מזכירה במילה את סודן, רוסיה או סין, יש כאן איפה ואיפה. אם כל ילד בעולם יודע מה שמו של ראש עיריית ישראל, אבל מעטים שמעו את שמו של קים ג’ונג-איל, ההיטלר של המאה העשרים ואחת, יש כאן אבדן פרופורציה מוחלט.
ממשיך הלל וטוען: “הציונות שאפה והקימה מדינה יהודית בשטח פלשתינה-א“י המיושב במקומיים ומכאן הסכסכוך הציוני פלסטיני העקוב מדם.” אלא שמדינת ישראל קיבלה מנדט מהאומות המאוחדות להקמתה כאן. אפשר “להאשים” את ההגירה המאסיבית שהביאה הציונות, אולם יש לזכור שני דברים - הראשון, שמרבית העולים קיבלו אישורי הגעה, אם מהעות’מאנים ואם מהבריטים. כיוון שהם היו אדוני הארץ באותה תקופה, לא מדובר כאן על הידחפות בכוח אלא על התיישבות ברשות.
חשוב להדגיש שבשטח שהיום הוא ישראל לא הייתה מדינה פלשתינית ריבונית טרם שובו של העם היהודי. לא נדחקו רגליה של מדינה ריבונית פלשתינית, וספק רב אם בכלל היו למקומיים שאיפות לאומיות כלשהן אז. הריבונות על הקרקע הייתה של הטורקים ואחריהם הבריטים, והם שאפשרו את העלייה לכאן.
טענתו הבאה של הלל היא” “הפעילות למען ”רוב יהודי“ ו“אופי יהודי“ בפלשתינה שגם אחרי עשרות שנות פעילות ציונית ישבו בה ב-1922 רק 80 אלף יהודים (לפחות 30 אלף מתוכם לא ציונים או אנטי ציונים) לעומת 650 אלף פלסטינים חייבה צעדים גזעניים ומדכאים כלפי הפלסטינים. מדיניות זו נמשכת עד היום.” ראשית, הלל מתעלם מכך שכבר ב-1917 נתנה המדינה שלה ריבונות על השטח הצהרה שהיא רואה בארץ ישראל מקום להקים בו בית לאומי לעם היהודי. הגדרה זו מקפלת בתוכה את התפיסה ש”בית לאומי” זה יהיה לבני העם היהודי, וממילא שיהיה בו רוב יהודי ואופי יהודי. כשהלל כותב על צעדים גזעניים, כהגדרתו, דומה שהוא מתעלם ממספר דברים - העובדה שישראל קמה רק ב-1948 וממילא לא יכלה לנקוט בצעדים גזעניים לפני שהייתה ריבונית על שטח, העובדה שהיו אלה דווקא מי שהלל מכנה “המקומיים” שפעלו בשיטות של אלימות וטרור, גם כלפי המשטר וגם כלפי היישוב היהודי, שהיו אלה הם שפצחו בפרעות תרפ”ט, למשל, כחלק מתפיסה של שטח א”י ההיסטורית כחלק מקרקע ערבית - תפיסה לאומית ערבית שביסודה הנחת יסוד בעלת אופי שאני מתפלא שהלל לא מגדיר כגזעני: שהקרקע כאן שמורה לערבים בלבד.
מלחמת העצמאות החלה לאחר שמדינות ערב והערבים המקומיים סירבו לקבל את תכנית החלוקה, תכנית בה נתנו מרבית מדינות העולם את הסכמתן להקמת מדינה יהודית (ודוק: זהו המנדט שניתן למדינת ישראל - להיות מדינה יהודית) בשטחי א”י ההיסטורית. המלחמה החלה בפעולות טרור של הציבור הערבי בישראל והמשיכה בפלישת מדינות ערב על מנת למגר בכוח הזרוע את היהודים מהקרקע שנתן להם האו”ם. האם עליי להבין מדבריו של הלל כי עלייה באישור לשטח שנמצא בשליטת מדינה כלשהי היא חמורה וגרועה מניסיון למגר תושביה של מדינה ריבונית הפועלת מתוקף מנדט בין לאומי לקיומה?
בשלב הזה בערך עובר הלל לדמגוגיה. “זה כולל ממשל צבאי מדכא בתוך ישראל על מאות אלפי פלסטיניים משך כמעט 20 שנה. זה מחייב אפליה מזעזעת בפיתוח, בהקצאת אדמות, בשירותים בסיסייים לאזרחים כחינוך, בריאות ורווחה.”
עכשיו, מי שקורא פה מדי פעם יודע שאני מתנגד נחרץ לכיבוש הישראלי בגדה ולאפליה כנגד ערביי ישראל. אלה דברים שצריכים להיפסק. אבל, וזה אבל לא קטן בכלל, אין בכך משום שמיטת הקרקע תחת עצם זכותו של העם היהודי למדינה. לעם הסיני מגיעה מדינה על אף זוועות המלחמה שמבצעת ממשלתו. לעם הגרמני מגיעה מדינה על אף המשטר הנאצי. ולכן, עד כמה שאפליה וכיבוש הם דברים נוראיים (והם אכן כאלה), אין הם מהווים טיעון משכנע באשר לזכותה או אי-זכותה של ישראל כמדינה יהודית.
“כל זה לא מקרי ולא נובע מרוע אלא רעיון המדינה היהודית המחייב דיכוי בלתי פוסק ואפליה, כלומר גזענות כלפי הפלסטינים.”
כלומר, מדינה לאומית מחייבת גזענות כלפי מי שאינם בני הלאום? או שהלאום היהודי, כרגיל אצל כל מיני יהודים-שונאי-עצמם, צריך להוכיח עצמו יותר מלאומים אחרים? במילים אחרות, אם רעיון המדינה היהודית כולל אינהרנטית אפליה, אז גם רעיון המדינה הצרפתית או הגרמנית הוא כזה. אלא אם כן טוען מר הלל שמהיהודים נדרש יותר ממה שנדרש מהצרפתים.
“כיצד מציע טאוב לכנות מדינה שהזכויות בה נקבעות לפי מוצא לאומי?”
אה… דמוקרטיית לאום?
“שלילת אזרחות, זכויות ורכוש מתושבים בשל מוצאם והענקת אזרחות אוטומטית למוצא אחר היא אפליה ומבטאת גזענות.” זו כבר דמגוגיה זולה. ממי נשללה אזרחותו? אלה שגורשו במלחמת העצמאות מעולם לא היו אזרחי ישראל, וממילא מצאצאיהם לא נשללה אזרחות - פשוט לא ניתנה להם. גם אוסטריה, איטליה או שוודיה לא מעניקות אזרחות לכל אחד, אבל בן להורים שוודים שנולד באיטליה הוא אזרח שוודי לכל דבר ועניין. האם גם שוודיה מדינה גזענית?

“מדינה דמוקרטית אמיתת היא מדינה של כל (כל!) התושבים שלה ללא הבדל.” לא. היא מדינה של כל האזרחים שלה. אחרת, מה מונע ממיליוני גרמנים לעבור לגור בצרפת, ומיידית, כיוון שהם תושבים, להפוך את צרפת למדינת לווין גרמנית?

“אך בישראל קיים חוק יסוד הכנסת (סעיף 7א) שמאפשר לפסול רשימה שמעוניינת להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה במקום מדינת יהודית.
מתברר שדווקא מפלגה עם מצע דמוקרטי שרוצה להפסיק את האפליה עלולה להפסל לרוץ לכנסת בשם עיקרון אנטי דמוקרטי של השמירה על המדינה היהודית.”
נעזוב את זה שהלל פשוט מסלף את המציאות כאן - סעיף 7א, שנוסף ב-1985, קובע שלא תשתתף בבחירות רשימה אם יש במטרותיה או במעשיה שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה, הסתה לגזענות או שלילת קיומה של ישראל כמדינתו של העם היהודי. בשום מקום לא מוזכר הביטוי “מדינת כל אזרחיה”. גם בוורסיות הקיצוניות ביותר של תרחיש האימים הזה של מדינה דו לאומית לא מוזכרת שלילת ישראל כמדינת היהודים - גם היהודים - ועל כן מדובר בסילוף. בל”ד, למשל, רצה עם מצע של מדינת כל אזרחיה, וכמוה גם תע”ל ורע”ם. לא יפה לשקר.
ועוד: מפלגה שרוצה להפוך את מדינת ישראל למדינה שאינה של העם היהודי רוצה לגרום לישראל להיות משהו אחר מהמנדט שניתן לה כמדינה יהודית וממילא מהווה גזענות הפוכה וביטול זכותו הלגיטימית של העם היהודי על חלקים מפיסת הקרקע הזו.

ואגב, מה עם התנועה הלאומית הפלשתינית, אמנון? להם לא מגיעה מדינה? ללאום הפלשתיני לא מגיע להגדיר את עצמו במדינה עם גבולות ברורים? כי אם כן, אז מדינה דו לאומית פוגעת בעקרון הזה. או שמא מציע מר הלל כי המדינה הפלשתינית תוקם לצד מדינה דו לאומית, כלומר לפלשתינים מגיעה מדינה וחצי וליהודים - חצי? על מה זה נשען?
ואם ללאום הפלשתיני לא מגיע, לשיטתו של אמנון, להגדיר עצמו במדינה משלו, אז מה ההבדל בין אמנון לבין נדיה מטר? הרי גם היא טוענת את אותו הדבר בדיוק.

זה מה שקורה כשמבלבלים לאומיות עם גזענות. הגבול הוא דק, אבל הוא שם.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה.

הפוסטים פה נכתבים על תכנה שולחנית, נשמרים במקום המיועד לכך על הדסקטופ של המק שלי ומפורסמים לפי סדר דחיפות/חשיבות. נדיר שפוסט מפורסם ביום שהוא נכתב, מפני שאני כותב הרבה יותר משאני מפרסם. לאחר פרסומם אני מעביר אותם מהדסקטופ אל תיקיה המיועדת לכך. חלקם לא מפורסמים כלל, ואחרים מצורפים יחדיו, למה שמכונה כאן “מעולם לא היה מצבנו”. למשל, המניפסט החילוני שכב אצלי שלושה שבועות לפני פרסומו - הוא דרש מעט עבודת שיפוץ והיו עניינים דחופים יותר ממילא.

ולמה אני מספר את כל זה? כי הפוסט שלי לכבוד יום הבלוגים, אי שם בסוף החודש שעבר, הועבר בשוגג לתיקיה ולא פורסם. אני, שיש לי עוד עניין או שניים על הראש, הייתי בטוח שפרסמתי אותו - הוא היה מוכן שבועיים לפני המועד - ורק כשהוספתי את המניפסט החילוני ראיתי שלא. ככה זה, בלוג אחד שאני לא קורא בקביעות הוא הבלוג שלי.

אז באיחור מאד לא אפנתי אני מציג את הפוסט שהיה אמור להיקרא “חמישה וחמישה” וייקרא מעתה “אופס, פאדיחה”.

לכבוד יום הבלוגים וכאלה מין, אמרו לי שצריך לתת חמישה בלוגים שאני קורא בקביעות. לך תבחר. אני קורא ברסס משהו כמו שלושים בלוגים - פוליטיים, מקצועיים וסתם מעניינים. חוץ מזה אני עובר מדי פעם להתעדכן בעוד איזה עשר-עשרים. אז החלטתי לתחמן את המערכת. אני הולך לתת חמישה בלוגים פוליטיים שאני קורא בקביעות, ועוד חמישה בלוגים לא-פוליטיים שאני קורא בקביעות. ככה אני יכול לבחור עשרה בלוגים, לתת כבוד לבלוגים שלא נמצאים ברול (בבלוגרול ממילא נמצאים רק הדברים שאני כותב ובלוגים פוליטיים) ולתת לקוראים עוד דבר או שניים חוץ ממה שהם ממילא מקבלים פה.

הבלוג של ד”ר גדי טאוב הוא בלוג שמצאתי בטעות. בכלל חיפשתי חנות שתמכור לי את “המרד השפוף”, ופתאום גיליתי שלמחבר, שהיה מרצה שלי בשנה א’, יש בלוג. הבלוג הזה הוא פוליטי ברובו, אבל כוחו הגדול הוא לא רק בתכנים המפורסמים בו (על אף שמדובר בתכנים מעולים ומעוררי מחשבה), אלא בשיח שהוא יוצר. הפוסטים של גדי הם הזמנה לדיון, והאנשים שקוראים את הבלוג הזה הם אנשים חושבים, מתנסחים בבהירות ובעלי דעות מוצקות. לפעמים גדי מזמין אותם לכתוב פוסט, ומפתח את הדיון עוד. כך יוצא שמתפתח דיון רציני, לא-אישי, מדויק, בסוגיות מורכבות ורציניות. זה כיף גדול לנהל דיון בעברית וממש ליהנות ממנו, במיוחד בהתחשב בעובדה שבארץ אין תרבות דיבייט נורמלית. מקום כדאי לכל מי שלא מתווכח רק כדי לשמוע את קולו שלו.

מקס הזועם הוא לא עוד בלוגר, הוא נביא זעם עם ניחוח קלינט איסטוודי. הוא מסוגל להשתמש בשפה בוטה וחדה, כמו גם בסרקזם דק. למרות שהוא יושב בישרא-בלוג מרובה החסרונות (רוב החסרונות שלו הם מתחת לגיל 18 וקרבנות עצובים של מערכת החינוך הישראלית), הוא מהווה את אחת מנקודות האור הבודדות שם (מקס, תעבור). בלוג של ליברל אמתי, בכל תחומי החיים. מומלצים במיוחד הפוסטים בעמודה מצד שמאל.

הגר ורווית הן לוחמות סוציאל-דמוקרטיות ממעלה ראשונה. הבלוג שלהן משלב אקטיביזם אזרחי, ראיית עולם מפוכחת והבנה עמוקה של תהליכים בחברה הישראלית. והכול כתוב היטב, בנימה סרקסטית-זועמת ועם המון המון חן. הן מהוות סיבה טובה מספיק להיכנס לישרא-בלוג ומקור השראה בלתי נדלה.

כוסית עם אובססיית שואה זה שם סקסי לבלוג חד. הכוסית (דור שלישי) למדה את ההיסטוריה, ומנסה שגם אנחנו נלמד ממנה. הערות נבונות על סדר היום הציבורי, נקודת מבט ייחודית מאוד ושיעורים חינם. מורה להיסטוריה אמרה לי פעם שההיסטוריה חייבת לחזור על עצמה - אף אחד לא מקשיב. או כמו שאומרת בעלת הבלוג - “מי שלא לומד מההיסטוריה…”

החברים של ג’ורג’, שבימים אלה הם בעיקר יוסי גורביץ, כבר מזמן הפך למוסד. הגם שלא תמיד אני מסכים עם השקפותיו של גורביץ, הוא תמיד מספק נקודת מבט מרעננת ואתגר מחשבתי אמתי. ליברליזם כפי שהוא צריך להיות, בוטה ובועט. חובה.

ואם נמאס לכם מפוליטיקה, הנה חמישה בשביל הרוח.

שי גולדן כותב בלוג מאד אישי, מאד חשוף, ואיכשהו מצליח לעשות זאת היטב. בעבר הייתי שותף פעיל בטוקבקים, היום כבר לא, וסיבותיי עמי, אבל אני עדיין שותה בצמא כל פוסט חדש. קטרזיס במיטבו לשעות הלילה הקטנות.

הבלוג של שושנה פורבס הוא פורטל. כמעט כל מה שנמצא ב”דיאטת קריאה” הוא חומר קריאה מעולה - התחנה הראשונה שלי כשאני רוצה לקרוא כמה דברים מעניינים. פורבס בוחרת את הטופ שבטופ. התכנים שפורבס עצמה מביאה, תכנים מעולם המחשוב - הם ברמה גבוהה מאד ותמיד תענוג אמתי למי שעוסק בתחום. פורבס חושבת מחוץ לקופסה - ועושה זאת היטב.

המקבלוג של זהר הוא בלוג חובה לכל משתמש מק, ובלוג חובה עוד יותר למי שלא - רק ככה תבינו מה אתם מפסידים.

בועז רימר, המקים, החוזה, המתפעל וההוגה של “במה חדשה”, אחד מהאנשים היחידים בגילו שיכולים לומר בבטחה שהיה להם חזון, כותב בלוג שההגדרה הטובה ביותר עבורו הוא “כל מיני”. סרטים, תכניות טלוויזיה, מוסיקה ומה לא. שוב, מומלץ בחום.

הופמן מביא תכנים שמצא ברשת - והוא דייג מוצלח מאד. “חדל קשקשת ברשת” הוא מקור בלתי נדלה לדברים מגניבים ברשת, בתוספת פרשנות אישית בהירה ומסוגננת.

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה

יש מין תחושת התנצלות כזו, בקרב היהודים הלא-דתיים, כאילו אינם “יהודים” מספיק. יש גם מין תפישה אווילית כזו, כאילו מדינה “יהודית” פירושו “מדינה שבה לרבנות יש דריסת רגל בחיים הציבוריים”. ואווילי אף יותר הוא יישור הקו התמוה עם הרבנות בכל מיני עניינים, יישור קו שחוטאים בו גם לא-דתיים רבים. רגשות שנפגעים, כידוע, הם כבר מזמן עניינם של חובשי כיפות בלבד (לא ייתכן שהומוסקסואל ייפגע מההשוואה בינו לבין בהמה, אבל אם הוא ירצה ללכת ברחובות העיר, ברור שכל חובשי הכיפה יחושו כאילו פרצו לביתם וגנבו להם את הטלוויזיה שלא אמורה להיות להם).
ולא היא. ליהודים הלא-דתיים יש זכויות רבות שנפגעות מדי יום - והגיע הזמן שגם לבם יחל לדמם, שינערו את תחושת האשמה מעליהם ויתחילו לתבוע את המגיע להם. אפשר להתחיל מהכתוב כאן.

על רשימה זו ניתן עוד להוסיף המון (מתנדבים?) אולם היא מוכיחה שרגשות חילוניים (ואף למעלה מכך) נפגעים אף הם, בכל יום; זכויות של חילונים מקופחות, כל הזמן.
הגיע הזמן שהרוב החילוני יחזיר לעצמו את השליטה בחייו.
 

ומלבד זאת, עדיין משתולל משטר צבאי בבורמה 

הנושא הזה עלה בכמה דיונים אינטרנטיים, ונראה לי נכון לכתוב עליו כמה מילים. כשחוקים נגד עישון הולכים ונעשים דראקוניים, כשאנשים חסרי חיים תובעים בית קפה מפני שאזור המעשנים בו, בחוץ, עלה על 25 אחוזים משטח המקום, כשבעלי עסק מוצאים עצמם בין הפטיש לסדן, כותב שורות אלו מתחיל להרגיש שמישהו, איפשהו, הלך קצת רחוק מדי.

נקודה שחשוב להתחיל בה היא שהעישון הוא זכות. הוא זכות מעצם זה שהוא לא אסור. הוא זכות לא פחות מהזכות ללכת לקניות בשוק, ללבוש מיני קצרצר או לצעוד ברחובות ירושלים, פשוט בגלל שבדמוקרטיה, מה שישראל מנסה להיות, מה שלא אסור לי הוא זכותי המלאה. אין לי זכות לא לשלם מיסים או לגנוב משהו ממישהו, יש לי זכות להרוויח כסף, ללכת ברחוב בבגדים לבחירתי, להפגין, לאכול שווארמה וכן, יש לי זכות מלאה גם לעשן. לכן, מי שנוקט עמדה לפיה “לא בא לו” לתת זכויות למעשנים, נוקט עמדה שאי אפשר להגן עליה, בכלל – המשמעות של המילה “מותר” היא שיש לפרט זכות לעשות דבר מה, והעישון בישראל מותר.

השאלה כאן היא עד איזו רמה מותר להגביל את הזכות הזו למען זכויות אחרות, ועד כמה זכותי לעשן פוגעת בזכויות מהותיות של אדם אחר. ובשאלה הזו, החוק החדש הולך רחוק מדי, רחוק בצורה שהיא באמת ובתמים מסוכנת לכלכלה הישראלית ולחיי הלילה בישראל, שגם להם יש ערך.

הבה נתבונן על סעיף אחד מהחוק: שטחו של האזור המיועד לעישון בבית קפה לא יכול להיות גדול מ-25 אחוזים משטח בית הקפה הפתוח לציבור. לא משנה עד כמה הוא מאוורר, או, כמו המקרה של התביעה שהובאה כאן קודם, אם השטח הזה בחוץ – עליו להיות רבע מבית הקפה. לא משנה גם מי הם הלקוחות – אם בבית הקפה שוהים 100 מעשנים ולא מעשן אחד – על 100 המעשנים להצטופף בשטח של 25 אחוז, ולהשאיר את שאר בית הקפה לאותו לא מעשן.

כן, נכון, יש לאותו לא מעשן זכות מלאה לנשום אוויר נקי. אבל, המחוקק קובע שהזכות הזו גדולה מזכותם של 100 אנשים לעשן בבית הקפה, זכות שהיא נתונה מעצם זה שיש חוק שמסדיר את הנושא, גדולה מזכותו של בעל בית הקפה להרוויח כסף, זכות בסיסית של בעל עסק שבוודאי שאיננה אסורה בחוק. לא מעשן אחד יכול להכנס לבית קפה, להזמין כוס מים (החוק מחייב שלא ידרשו תשלום על מים מהברז) ולהביא לכך ש-30 לקוחות מעשנים, משלמים, פוטנציאליים, לא ייכנסו כלל לבית הקפה כי לא יהיה להם מקום. החוק בעצם מחייב יותר מזה – גם אם אין בכלל אדם שאינו מעשן בבית הקפה, אף לא אחד, גם אז יוכל בעל המקום למלא אותו רק כדי רבע משטחו. מעשנים יכולים לעמוד בתור מחוץ לבית קפה שהוא שלושת רבעי ריק, רק בשביל כסא שבו יוכלו להדליק סיגריה עם הקפה שלהם.

אז תמיד יבוא החוכמולוג שיגיד שהם לא חייבים לעשן. נעזוב את זה שזו, מבחינת החוק, עמדה לא קוהרנטית בעליל – אם מעשנים לא חייבים לעשן, אז למה החוק אוסר על מכירת סיגריות לקטינים? הרי אבן היסוד של החוק הזה היא שעישון הוא התמכרות. אבל מעבר לזה – נכון, הם לא חייבים. מעשנים לא חייבים לעשן, אנשים לא חייבים לדבר בטלפון באוטובוס, בלוגרים לא חייבים להחזיק בלוג, נהגים לא חייבים לנהוג ובכלל. אבל זו זכותם. זכותם של אנשים לדבר בטלפון באוטובוס, גם אם אני מנסה לישון ולא רוצה לשמוע שלאיש מולי יש פסוריאזיס והרופא עשה לו דבר זה או אחר שלא אעלה על הכתב, זכותו של הנהג לנהוג, גם אם אני אינני נוהג – וזכותו של המעשן לעשן סיגריה עם הקפה שלו. אפילו שתיים. והמעשן לא הולך למחול על זכותו זו רק כי בעל המקום מחויב על פי חוק להחזיק את רוב המקום ריק – הוא פשוט ילך למקום אחר. יתירה מזו – זכותו של הלא-מעשן לנשום אוויר נקי נשמרת מרגע שיש הפרדה. בבית קפה שבו כל המעשנים יושבים בחוץ, עשן הסיגריות שלהם לא פוגע בו. יש לו אופציה מבודדת ממעשנים. אז בעצם, איזו זכות של הלא-מעשן נפגעת מזה ש-80 אחוזים מבית הקפה הם בחוץ ומיועדים למעשנים?

ולזה יש שם – פגיעה בזכויות שלא לצורך, בצורה מוגזמת. למה?

רובנו מאמינים שלבני אדם יש זכות לחיות. לא זכות מוחלטת, הרי אפילו היא מוגבלת – למשל ע”י עונש מוות במקומות ברבריים דוגמת ארה”ב או ע”י שירות צבאי כפוי במקומות ברבריים כמו ישראל – אבל קיימת. לאנשים גם יש חופש תנועה. הוא לא מוחלט – אסור להם להכנס לשטח צבאי סגור, למשל, או לנהוג במהירות מופרזת, או לחצות רמזור אדום. שתי הזכויות הללו נגזרות מההגבלות עליהן – הן בכל מקום שהן לא מוגבלות. כלומר, בכביש שבו מהירות הנסיעה שלי מוגבלת להיות עד 90 קמ”ש בלי מינימום, זו זכותי המלאה לנהוג במהירות של 80 קמ”ש, 40 קמ”ש, 5 קמ”ש או 90 קמ”ש. במקום שבו המדינה לא מחייבת אותי למסור את נפשי בידה, זו זכותי המלאה לחיות. לא צריך להגדיר אותן בחוק – הן שם מפני שהפעולה מותרת.

מאות אנשים מוסרים נפשם מדי שנה לתאונות דרכים. הנזק שנגרם להם חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא-מעשן שהשטח ללא-מעשנים בבית הקפה היה קטן מדי עבורו, הוא חמור בהרבה מהנזק שנגרם ללא מעשן שנאלץ להתמודד עם קצת עשן בפניו בפאב אפלולי. מוות, פציעות קשות ושאר רעות חולות באות על אותם אנשים. חלקם אינם נוהגים, מעולם לא נהגו, בחרו שלא לנהוג. ובכל זאת, ועל אף שהזכות לחיים גדולה וחשובה עשרות מונים מהזכות לא לנשום עשן סיגריות, אין חוק שמגביל את שטח הכבישים ל-25 אחוז בלבד מהשטח המוניציפלי, למשל, או חוק שקובע שאם יש אדם לא-נוהג אחד, מיד על כל שאר האנשים הנוהגים לחדול ממעשיהם. כל מי שהמתין אי פעם לרמזור הולכי הרגל ברחוב סואן, כמו דרך בר-אילן הירושלמית או צומת קפלן התל אביבית יודע בוודאות שזכותו ללכת ברגל אינה גדולה יותר, בעיני המחוקק, מזכותו של הנהג לנהוג. עובדה – הרמזור לא מתחלף לירוק בשניה שהוא מגיע לצומת.

האם הישיבה בבית קפה שהעישון אסור בכל שטחו (שהרי, החוק לא קובע מגבלה הפוכה) ושכולו נמצא על מדרכה בריא יותר מישיבה בתוך בית קפה ממוזג כאשר המעשנים יושבים בחוץ? התשובה היא כמובן שלא – בחוץ עוברות מכוניות הפולטות כמויות עשן גדולות פי כמה מאות ממה ששני מעשנים פולטים.

אז למה לא להשאיר את זה לידי השוק? הרי, אם מתנגדי העישון במקומות ציבוריים היו פשוט מדירים רגליהם ממקומות בילוי שבהם קשה להם לנשום בשקט, היו יכולים להחליט בעלי מקומות הבילוי אם וכיצד להגביל את העישון בהם – על מנת למקסם את הרווחים שלהם. העובדה היא, שמקומות בילוי ללא עישון לרוב נכשלים – כלומר, גם אם הלא-מעשנים הם רוב באוכלוסיה (עניין שצריך לבדוק והוא כלל אינו וודאי) – הם מיעוט בקרב פוקדי מקומות הבילוי.

את אחת התשובות המרתקות והצבועות ביותר לזה קיבלתי בדיון אינטרנטי שנערך לפני חצי שנה בבלוג של גדי טאוב, עם ניר – “כשאני יוצא עם חברים שאפילו אחד מהם מעשן, עצם הרעיון שנשב במקום של לא מעשנים נשמע בפניו כל כך נורא, והוא מחמיץ פניו. והוא המעשן היחיד. זה תמיד נראה לי קצת ילדותי, חוסר ההבנה של המעשן מדוע אני לא מסוגל לשבת בסאונת עשן”. כלומר, ניר מצפה שהמדינה תחנך את החברים שלו להתחשב בו. האם זה המקום של המדינה, או דווקא של ניר וחבריו?

חוק שמגביל בתי עסק בזכותם להרוויח, חוק שקובע מגבלה א-פריורית, לא מוצדקת, על זכות, הוא חוק שיש להתנגד לו, ובעצמה. הוא לא שונה מהותית מחוק שמגביל את הזכות של הומוסקסואלים לצעוד בבירת ישראל כי מישהו שגר שלוש מאות מטר משם עלול להפגע, מחוק שמגביל את זכותם של בעלי מועדוני חשפנות לפתוח את מקום הבילוי שלהם כי יש אנשים שעירום מציק להם – הוא חוק כפייתי, שנישא על גלים פופוליסטיים ומטרתו לפגוע באנשים שניתן לפגוע בהם כדי להרוויח כמה נקודות פוליטיות על גבם. וככזה – אני מתנגד לו.

ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי בבורמה

ירדו פה מהפסים ועלו על בריקדות. אהוד ברק מהמפלגה שפעם נודעה כמפלגת העבודה, יחד עם ישראל חסון ממפלגת הגאונים של “ישראל ביתנו”, בקונצרט מיוחד של טירוף וטמטום. כרגיל בישראל, לקונצרט החגיגי הזה יש כנרים דתיים, קונטרה-בס חרדים, פסנתרן שרוצה להיות ראש ממשלה ואין מנצח, רק אנחנו שמפסידים.

ועל מה כל הקצף? זה התחיל בקטן (שהוא גדול), ישראל חסון החליט שחייו כפרלמנטר לא יהיו שלמים אם לא תירשם לפחות הצעת חוק אחת אווילית על שמו, אז הוא החליט להציע שאמנים שהתשמטו לא יוכלו להופיע במופעים ציבוריים – כי אלה לא יקבלו מימון מהמדינה במידה וה”משתמטים” יופיעו.

וזה, אחרי שכל מי שבאמת טרח לבדוק את הנתונים שצה”ל מפרסם ולא את ההשתלחויות חסרות המצפון של ראש אכ”א יודע שאין בעיית משתמטים, אלא אם מחשיבים את החרדים כמשתמטים. אבל הרי אנחנו לא מחשיבים אותם ככאלה.

ויתירה מכך, אין באמת דבר כזה “משתמטים”. יש אנשים שצה”ל בחר לשחרר. שימו לב, מי שיש לו, למשל, פטור נפשי משירות צבאי – צבא ההגנה לישראל בחר שלא לצרפו לשורותיו. הגורם היחיד שיכול היה לקבוע אם ישראל ישראלי ישרת בצה”ל הוא צה”ל. וצה”ל – משחרר ובוכה.

ובבכי הזה הוא גם טורח להסתיר כמה דברים, שיוסי גורביץ, באחד הפוסטים החשובים בבלוגספירה, חושף אחד לאחד. למשל, שסעיף האבידות הגבוה ביותר בצה”ל הוא – התאבדות, תוצר של טעויות איומות בדיאגנוזה של קציני בריאות הנפש הצה”ליים.

אז ישראל חסון הציע לגדוע את מטה לחמם של מי שצה”ל שחרר משורותיו וצביקה הדר דווקא לקח. ניחא, לא באמת ציפיתי מחבר במפלגתו של בניטו ליברמן ליותר מזה. אבל אז בא אהוד ברק וחזר למקומו הטבעי – בלון אוויר נפוח שאומר מה שהוא חושב שאנשים רוצים לשמוע. באמצעות הפודל הסדרתי איתן כבל הוא מתכוון לנקוט שורה של צעדים כלפי האנשים שהצבא שחרר משורותיו – בין השאר מניעת הוצאת רישיון נהיגה, להיות רופאים או פסיכולוגים, לעבוד במשרד ממשלתי ואף ישיבה בכלא.

כלומר, כמו שיוסי גורביץ כתב, הצבא יעניש את האזרחים על כך שאלה לא התאימו לו. כי באמת, מי הרשה לאזרחים במדינה רדופה כמו שלנו להוביל מסלול חיים שעלול להפוך אותם לבלתי כשירים להיות בשר תותחים?

וההצעה הזו היא פולשנית במיוחד, כי מי שקובע אם מלש”ב (שם צבאי לכל אזרח בן 17, בתנאי שאינו ערבי או חרדי) מתאים או לא הוא צה”ל בעצמו. כמה בקלות יכול הצבא לשחרר, למשל, אנשים שדעותיהם לא נראות לו על “אי התאמה”, ולתת להם לחפש דרך שדעותיהם תישמענה, למנוע כל אפשרות שהם יוכלו לעבוד בשירות המדינה, או להגיע לעבודה עם אוטו.

אה, כן, ראשי ישיבות ההסדר הודיעו שאם יאריכו את תקופת שירות ההסדר מ-16 ל-22 חודשים, הם פשוט לא ישרתו.

זה אולי המקום לסיפור אישי. בשירותי הצבאי שלח לי נ’, חבר, קצין ביחידה טכנולוגית מובחרת, מייל שקיבל מקצין מפקד טירונות. המייל סיפר על אחת החיילות שנ’ אמור היה לקלוט ביחידתו. הקצין שלח את המייל כדי להזהיר את נ’ שמדובר בחיילת “שמאלנית קיצונית”, המסרבת לשיר את ההמנון או להשבע אמונים לצה”ל.

בקטן, באותו המייל, היו שתי שורות שכתב נ’. האחת הייתה תגובה לאותו מ”מ טירונות אוויל. “אז מה היא עושה בצבא?” שאל אותו. מעליה, בהערה לגלגנית שהוסיף נ’ למכותביו, הוא הוסיף “עוד מעט יגייסו את שמעון פרס”.

בדרך-לא-דרך איתרתי את החיילת המדוברת, שוחחתי עמה שעה ארוכה. סיפרתי לה על המייל. בין השאר התברר לי שהיא אמנם מחזיקה בדעות שמאלניות, אולם מעולם לא סירבה לשיר את ההמנון, נשבעה אמונים בסוף הטירונות כמו כולם, אין לה חבר ערבי ובכלל. אותו קצין, מסתבר, ניסה לחזר אחריה, ומשלא עלה בידו החליט להתנכל לה.

זה עבד, אגב, בצורה נפלאה. נ’ התנכל לה לכל אורך הכשרתה, כאשר הוא משוכנע שמדובר בפלשתינאית תוצרת בית; לבסוף נאלצה לעזוב את היחידה.

מה שמעניין כאן הוא שבסופו של דבר, כל ילד בן 19.5 עם ארון על הכתף והתפקיד הנכון בבקו”ם יוכל, אם יבצעו בנו הברקים והחסונים את זממם, לחרוץ גורלות עם החותמת שבידו – ושיקול הדעת שלו בנושא אינו קביל, נקודה.

ומה אם אתם טועים, אהוד? מה אם לחלק מהאנשים האלו יש אכן בעיות נפשיות? האם תרחץ בניקיון כפיך אז?

אם תצליח מזימת ברק, תהיינה למלש”ב הסובל ממחלת נפש שתי אפשרויות – להתגייס למערכת שאינה מתאימה לו (לפי הגדרתה שלה!), וכנראה להצטרף לסעיף האבדות הגדול ביותר בצה”ל, או להצהיר על מחלתו, לקבל שחרור מהצבא – ולהיענש על מחלתו, באופן שיקשה מאד את חייו הקשים ממילא. העיקר שלאהוד שלנו יהיה סיכוי להיות ראש ממשלה.

דמם של פצועי הנפש בראשך, אהוד ברק.

 ומלבד זאת, עוד משתולל משטר צבאי (גם) בבורמה